בהרי פולין, 26 ילדים שנפגעו מאלימות, מקבלים הזדמנות להיות ילדים שוב במחנה רוטרי
מאת יוליה מנדל בהפקת מוניקה לוזינסקה
בתוך הצלקות הרגשיות של החיים באזור מלחמה אוקראיני, מייקה ברלט מהבהבת באותה שובבות של כל ילד בן 12 אחר שהלך למחנה.
הוא רוצה לצחוק, לשחק קונדס ובלילה האחרון של המחנה “נכסה את כולם במשחת שיניים”, הוא אומר בהתרגשות. מייקייטה ועוד 25 צעירים אוקראינים, שפנו לעיירת הנופש זאקופנה למרגלות דרום פולין מתמקדים באופן טבעי בכיף.
אך להפוגה של שבועיים שאורגנה על ידי חברי רוטרי יש מטרה גבוהה יותר: לעזור לילדים להחלים ולהתמודד עם הטראומה שהם עלולים להיתקל בהם כשהם חוזרים הביתה.
לכל חניך יש הורה או אח שנהרג או נפצע בקרבות באוקראינה.
פסיכולוגים במחנה ינחו אותם לאורך הדרך במהלך מסלול המשלב בריחה וטיפול. אולגה זמייבסקה, חברה במועדון הרוטרי של חרקוב הרב לאומי באוקראינה, הביאה ילדים למחנה במשך שנתיים והייתה עדה להשפעתו. “לאחר הטיול, הם מוכנים יותר ליצור קשר ולפתוח את ליבם”, אמרה.
המלחמה נכנסה לבתיהם
אלפים מתו ומיליונים נעקרו מהקרבות בין המורדים הפרו-רוסיים לבין הצבא האוקראיני במזרח אוקראינה.
כשגדלו בצל הסכסוך שכמעט ארבע שנים, רוב החניכים לא זוכרים חיים ללא מלחמה. הם מספרים סיפורים לא מציאותיים על קרבות ושותקים על זוועות אמיתיות.
חלקם שמורים וערניים. אחרים סובלים לילות ללא שינה או סיוטים. כמה נסוגים ונסגרים רגשית. בזקופנה, השוכנת בהרי הטטרה הציוריים, חברי רוטרי נותנים לילדים הזדמנות להחלים בסביבה שלווה.
הילדים ישנים בבקתות נוחות לאורך אגם בתולי שצמוד לגבעות ירוקות ומתגלגלות. התוכנית, הנקראת חופשה 2017 זאקופנה: רווחה לילדים אוקראינים, כוללת פעילויות מחנה מסורתיות וטיולי שטח יחד עם תמיכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.
יותר מ -100 ילדים השתתפו בארבע השנים האחרונות.
הפסיכולוגית והמטפלת באמנות, אולהה האריצנקו, מסייעת לילדים להתמודד עם צערם בחופשת Zakopane 2017: רווחה לילדים אוקראינים.
החניכים השנה ביקרו בכפר הררי, כדי ללמוד על מסורות מקומיות, סיירו בקרקוב ההיסטורית וראו את הטירות, מכרות המלח והמעיינות החמים של דרום פולין. הפעילויות השגרתיות פשוטות אך עוצמתיות.
יוריי פשלין ולד צפון, שניהם בני 12, הפכו לחברים קרובים לאחר שאבותיהם נהרגו על ידי צלפים.
טיולי השטח סייעו לשני הבנים להתחיל להירגע ולהתנהג כמו ילדים טיפוסיים וסקרנים. “תוכנית זו מאפשרת לילדים אלה להישאר ילדים ולחיות את רגשותיהם של ילדים”, אמרה הפסיכולוגית והמטפלת באמנות, אולהה האריצנקו.
“הם יתבוננו ויקלטו תרבות, גישה ושפה אחרת, (ו) יוכלו להשוות ולהסיק מסקנות לגבי מה טוב ומה רע. זה יעזור להם למצוא את עצמם “.
שוברים את שתיקתם כשהם נשאלים על משפחותיהם, הילדים מדברים לעתים קרובות על הוריהם, אחיהם, סבא וסבתא ואפילו על חיות המחמד שלהם. ואז המבטים בעיניהם משתנים.
נצנוצים של כיף ילדותי נעלמים, יחד עם כל התעסקות או התעסקות.
במקום זאת, יש כאב ברור מאחורי הפנים שלהם. ושתיקה. כמו ילדים רבים, דימה טקצ’וק בן ה -11 לא רוצה לדבר על מותו של אביו.
אדם תמיד יזכור את אובדן מישהו שהוא אהב. המשימה היא לא לשכוח אלא למצוא את מהות האובדן הזה וללמוד כיצד להיות מאושרים לאחר מכן. אולהה האריצנקו- תרפיה באמנות
לדבר על מוות הופך את זה לאמיתי מדי. אביו נהרג באזור עימות צבאי; אמה של דימה משרתת גם בצבא האוקראיני ונשלחה לאותו אזור בו נהרג אביה של דימה.
עם זאת, דימה שיתף הצצה במתח על משפחתו. הוא הסביר כי מאז שאמם עזבה להצטרף ללחימה, אחיו בן ה -18 פנה לעישון ולשתיית אלכוהול. “לפעמים הוא עושה דברים שאי אפשר להתגאות בהם”, אמרה דימה.
הפסיכולוגים וצוות המחנה יודעים לא ללחוץ על הילדים להיפתח. במקום זאת הם בונים אמון באמצעות משחקים קבוצתיים, פעילויות חוצות, טיפול באמנות וייעוץ אישי עם פסיכולוגים.
ילדים פגיעים יותר לטראומה הפסיכולוגית של מלחמה, ולרוב גורמים להם לסגת, אומרים מומחים. יצירת קשרים רגשיים מחדש היא קריטית לריפוי.
אם לא נותנים טיפול, ילדים מבודדים נוטים יותר לחוות אלימות במשפחה, התמכרות ואובדן עבודה בהמשך החיים, כך עולה ממחקר. כאשר אכן מגיעה פריצת דרך, מטפלים מקשיבים או פשוט יושבים בשקט כשהדמעות זולגות. “תמיד לוקח זמן לשרוד אובדן. הזמן הזה נחוץ כדי להריץ את התהליכים שאנו מכנים ‘עבודת אבל’ “, אומר הריצנקו. “אדם תמיד יזכור את אובדן מישהו שהוא אהב. המשימה היא לא לשכוח אלא למצוא את מהות האובדן הזה וללמוד כיצד להיות מאושרים לאחר מכן. ”
חלומות ואמונות במחנה זאקופנה, ולרי טקצ’וק, בת 12 מדנייפרו, אוקראינה, איטית לבטוח באחרים. התשובות שלה היו לרוב קצרות וחדות. אביה נפצע בקרב בזמן שאמה ההרה שהתה בבית וטיפלה במשפחה. ולרי התכווצה לעצמה, הפסיקה לתקשר עם עמיתים, והחלה לישון בשק השינה של אביה במרפסת. “השנה ההיא הייתה הקשה ביותר בחיי”, אמרה ולרי.
היא התבקשה לעצום את עיניה ולזכור את הזיכרון הנעים ביותר של המחנה במאמץ לגרום לה לחייך לצילום. עיניים עצומות, ולרי התחילה לבכות ונפתחה בצורה שלא הייתה בעבר במחנה. “אני מוטרד לגבי אבא שלי, מכיוון שהוא לחוץ לאמא. ואסור לו כל מתח, כיוון שהוא יכול לקבל התקף לב “, אמרה ולרי.
ולרי חולמת ללכת בדרכו של אביה ולהיות קצינה צבאית. ילדים רבים שגדלים עם מלחמה נמשכים לצבא. הפגיעות שלהם, תחושות חוסר האונים וחוסר האמון הופכים את הדימוי החזק של חייל למושך, אומרים מומחים. דימה מתכנן קריירה בצבא. סשה קרוגליקוב, בן 9, שאביו נהרג בעימות, כבר רואה את עצמו כחייל. הוא אוהב היאבקות וקראטה ואמר שהוא רוצה להגן על ארצו כשיגדל.
מכה מקום לרפא כשהסכסוך באוקראינה החל בתחילת 2014, חברי הרוטרי התייצבו לעזור. “חשבנו מדוע לא לארגן חופשות לילדים שילדותם הושפעה ממלחמה”, אומר ריסארד לוצ’ין, חבר במועדון הרוטרי של זאמושץ ‘אורדינאקי, פולין.
ברברה פאוליש, ממועדון הרוטרי של סופוט אינטרנשיונל בפולין ולוצ’ין קיבלה תמיכה מוועדת המדינות הפולין-אוקראיניות.
הוועדות הבינלאומיות של רוטרי הן רשתות של מועדוני רוטרי בשתי מדינות לפחות, ולעתים קרובות הן עובדות יחד על פרויקטי שירות או כדי לטפח שלום בין תושבי מדינות בעימות. מועדוני רוטרי בבלרוס, פולין ואוקראינה משתתפים ברשת.
פרויקט “רווחה לילדים אוקראינים” החל בשנת 2014 עם תוצאות מעורבות. הילדים, בני שמונה עד 17, לא תמיד הסתדרו. טראומת המלחמה שלהם הייתה לאחרונה והתקשורת בין קבוצות הגיל הייתה קשה. חברי הרוטרי זיהו, כי התאמות נחוצות, אך הן לא נרתעו.
מאז המאמץ הראשוני, המארגנים צימצמו את טווח הגילאים של החניכים לשש ל -12, ומספר מועדוני הרוטרי הפולני התומכים בפרויקט הוכפל ביותר מ -83.
אזור רוטרי 2231 בפולין גייס כספים לתשלום הוצאות הנסיעה והלינה של הילדים ומטפלים שלהם.
הפרויקט זכה לתמיכה גם ממועדונים בשוודיה ובסלובקיה. מועדונים אוקראינים היו מעורבים בבחירת משתתפים מכל אזורי הארץ. “תמיד מאוד קשה למצוא ילדים מושפעים בעיירות ובכפרים קטנים. אז פנינו לכל מועדוני הרוטרי האוקראינים שיעזרו לנו “, אומרת אנה קצמארצ’יק, חברת מועדון הרוטרי בזמושץ ‘אורדינאקי, פולין. “עכשיו יש לנו ילדים לא רק מערים גדולות, אלא גם ממקומות רחוקים של המדינה.”
האם זה עובד?
השינויים בילדים ברורים, אומרים חברי רוטרי.
אנה קצמארצ’יק, חברת מועדון הרוטרי של זאמושץ ‘אורדינאקי, פולין, היא האדם הראשון שפוגש את הילדים כשהם מתחילים את הטיול.
קצ’מרצ’יק הוא האדם הראשון שפגש את הילדים בלבוב שבאוקראינה כשהם מתחילים את הטיול. הם עשויים להיות עצבניים, מה שעלול לגרום להם להיות עצבניים ותוקפניים. אבל אחרי התוכנית הם נינוחים, מחייכים, מלאים בביטחון עצמי חדש.
“אנו ממשיכים בתוכנית זו מכיוון שאנו יודעים כיצד ילדים אלה מגיבים, כיצד הם משתנים, כיצד הם הופכים פתוחים יותר לעולם וכיצד הם מסתכלים על העולם כפי שהוא צריך להיות לילד”, אומר קצמארצ’יק.
“המלחמה לוקחת מהם את ילדותם. ועדיין יש להם חלומות של ילדיהם “. לאחר חזרת הילדים הביתה, הם שולחים מכתבים ותמונות על חוויות המחנה שלהם למארגני התכנית ולחברי הרוטרי. ילדים ציירו דיוקנאות, סצנות טבע צבעוניות, טירות והמלכים והמלכות שחיים בהם ודרקונים.
לפעמים הם כותבים מכתבים על מה שהם ראו. ילדה אחת הפליאה מהרחובות הנקיים ואנשים ידידותיים. בין אם מדובר בסיפורים קסומים או תצפיות מעשיות, הילדים נושאים איתם הביתה זיכרונות חמים. ילדים שחווים אלימות יכולים להיות מועדים לאלימות בעצמם; תוכנית זו מראה להם דרך אחרת. “אחרי טראומות כמו תאונת דרכים, אסונות טבע, [או] מלחמות, אנשים בדרך כלל הולכים לשני קצוות: או שהם מפסיקים לפחד מהכל או שהם מתחילים לפחד מהכל. אני חושב שילדים אלה יהיו שייכים לקטגוריה הראשונה “, אמר הפסיכולוג האריצ’נקו.